<h1>חידושי מהר"י בירב — קידושין</h1>
<h2>דף ט:</h2>
תוס' [קידושין נ"ח ע"א] ושני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין וכו'. תימא וכו'. יש לדקדק בזה הדיבור למה תפס ושני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, הי"ל משום דהוו ע"ז ושביעית שני כתובים וכו'. תימא הכי הוו וכו'. ועוד דזה הדיבור בעצמו מביא בע"ז פרק ר' ישמעאל [נ"ד ע"ב] ותופס כמ"ש. ועוד דהתם אינו מקשה אלא הקושיא של וא"ת ואין מביא זאת הקושיא הראשונה. ועוד יש לדקדק דמלשון הדיבור נראה דמיירי בין אליבא דמ"ד חליפי חליפין אסורין בין למ"ד חליפי חליפין מותרין, ולבסוף כשמתרץ הקושיא נראה דלא מתרץ אלא אליבא דמ"ד חליפי חליפין מותרין, דהכי קאמר דהא ידעינן מדכתיב כמוהו דמשמע שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם א'. וי"ל דהתם בע"ז מקשי' הקושיא אליבא דמ"ד חליפי חליפין אסורין, וע"ז תפס משום דה"ל ע"ז ושביעית שני כתובים, ולא תפס כמו הכא ושני כתובין הבאים כא' אין מלמדין, משום דהוא ס"ל מלמדין כמ"ש לעיל. אבל הכא מקשה אליבא דמ"ד חליפי חליפין מותרים, ועל זה תפס ושני כתובים הבאים כא' אין מלמדין, לפי שזו היא סברתו כמו שאמ' לעיל. ומה שהתם הקשה קושיא אחת לבד והכא תרי, לפי שאליבא דמ"ד חליפי חליפין אסורין [מיירי] ועל זה לא הקשה כי הא', אבל הכא דמיירי אליבא דמ"ד חליפי חליפין מותרין מקשה השתים, ובזה הדרך הקשר של וא"ת. ועיין שם בע"ז בפ' הנז'. ובזה הלשון שאומר תלמיד הרשב"א תוכל לומר נמי הקשר בדרך אחר, ואיכא למידק היכי הוו שני כתובים. וי"ל דא"כ למה לי למכתב קדש גבי שביעית, ליכתוב יובל היא תהיה לכם לאשמועינן דבהוייתן תהא, ולענין תופסת דמיה נפקא לן מה[י]כא דנפקא לן לכל איסורין שבתורה, א"כ קדש דכתיב גבי שביעית למה לי. אלא להשמיענו (התם) [אתא] דשני כתובים הבאים כא' הן ואין מלמדין ע"כ. ומה שאמר הר"ן ז"ל תאמר ג"כ קשר שכתב וז"ל, משום דהוה ליה ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, ואע"ג דאצטריך קרא לאשמועינן דאינה תופסת כל חליפיה בע"ז, דהא אמרי' בגמ' דאחרון אחרון דוקא הוא דנתפס בשביעית ופרי עצמו אסור, אבל האמצעי' מותרין ויצא בשר ונכנסו דגים, ואפי' הכי כיון דלא כתי' קרא דשביעית בלשון התראה אלא בלשון איסור דכתיב כי קדש היא ש"מ דלאיסורא אצטריך לאשמועי' ביה שהוא תופסת דמיו, כי היכי דתהוי שני כתובים הבאים כאחד בהדי ע"ז, ולא נילף מינה לשאר איסורין.
[קידושין נ"ח ע"א] אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר. קשה לי אמאי לא קאמר ליה משום דהוה ליה ג' כתובין הבאים כאחד קדש ושביעית וע"ז ואין מלמדין אליבא דכ"ע. וי"ל משום דקדשים לא חשיב כקרא בפני עצמו, לפי דחולין מקדשים לא גמרינן. או משום דשביעית גופיה לא גמרי' מקדש. ועוד י"ל משום דקדש אעפ"י שתופסת דמיה יוצאה לחולין, ואנן לא בעינן אלא דומיא דע"ז ושביעית דלעולם הן אסורין ואינן יוצאין לחולין.
[קידושין נ"ז ע"א] בעגלה ערופה מנ"ל דאסורה בהנאה. אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. ומחיים הוא דקא בעי, דאי לאחר מיתה מוערפו שם [דברים כ"א] נפקא דדרשי' [כריתות ו' ע"א] שם תהא קבורתה. ואעפ"י שנעשית מצותה מועלין, כדאיתא במס' חולין [קי"ז ע"א]. אבל מחיים נפקא לן מלשון כפרה. וכי אמרי' קדשים לא כקדשים גמורין הן דתופס את דמיו ויוצאת לחולין, מדלא כתיב בה קדש כדאמרינן לקמן מידי קדש כתיב, אבל אסורה בהנאה ואית בה מעילה כהקדש.
<h2>דף י.</h2>
[קידושין נ"ז ע"ב] מתני' דלא כהאי תנא. ואע"ג דהיינו ר"ש, שכן מצינו בספרים הישנים ר"ש בן יהודה משום ר"ש, וכן תמצא ברש"י לקמן [נ"ח ע"א] דקאמר ר"ש לטעמיה וכו', והרי אוקימנא למתני' (כרש"י) [כר"ש]. היינו בכולא מתני' חוץ מבשר וחלב.
<h2>דף י:</h2>
[קידושין נ"ז ע"ב] נימא מתני' דלא כר"ש. והאי דלא בעי מנ"ל. דלזה אין צריך ראיה. משום דבכור קריה רחמנא וקדוש הוא.
<h2>דף יא.</h2>
רש"י פי' [קידושין נ"ח ע"א] פטר חמור בפטר רחם תלה רחמנא. ותימא על הרמב"ן שאמ' שזהו אחר שנדע שהיא חובת הגוף. ואמ' הרב ז"ל ואיני מבין לשונו. ונראה שאין זה לשון רש"י, שהרי תוס' אמרו בפי' דפי' בקונטרס ובפטר חמור אמרו, וכן מצינו בבכורות [י"א ע"א] דרמי בר חמא.
[קידושין נ"ח ע"א] כגון שנפלו לה טבלים וכו'. וא"ת אמאי נקט וכו' כמו שפרש"י. וי"ל דאי אמר הכי לא הוה שמעינן מידי דמילתא דפשיטא היא, אבל השתא קמ"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיא. והקשה הרשב"א דמונפשליר האי טבל היכי דמי, אם היה של אבי אמו כהן נמי הוה חייב ליתנו לכהן אחר, כדאמרי' במסכת חולין [קל"א ע"ב] כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו, דתקנתא דרבנן הוא דילמא פשע ואכיל ליה לטבליה הואיל ותרומה שלו לא הפריש לה, וא"כ אפילו נפלו לו מבית אבי אמו כהן חייב ליתנו לכהן אחר ואין לו אלא טובת הנאה. וי"ל כיון דתקנתא דרבנן הוא דילמא אכיל ליה בטבליה, בכהן אבי אמו הוא דגזרו, אבל האי דישראל הוא ליכא למיגזר דילמא אתי למכליה בטבליה דישראל לא אכיל בתרומה, אבל כהן דאכיל תרומה גזרו בו. ולפי זה פי' לא זכה הישראל בטבלים אלו, אלא מכיון שנכנסו ברשותו דבשעת שהיו ברשות כהן מוציאין אותו מידו. ומזה הפי' נשמר רש"י באומרו וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל וכו'. וא"ת הקושיא שעושין דמוציאין אותו מידו. נתרץ לדעת רש"י ז"ל ונאמר דכי אמרי' התם בפרק הזרוע כל דבר שבקדושה מוציאין אותן מידו לאו בכהן מיירי, דמכהן אין מוציאין אלא מפריש התרומה כדי להוציאה מאיסור טבל ונוטלה לעצמו, וכי קאמר התם ומוציאין אותו מידו מלוי לכהן קאמר ולבתר דקנסינהו עזרא.
<h2>דף יג.</h2>
ואיכא למידק היאך מותר לקנות עבד כנעני והכתיב [דברים כ'] לא תחיה כל נשמה. רש"י פי' [להלן ס"ז ע"ב] דכנעני לאו דוקא, דכל האומות נמי מקרו כנענים. ומה שלא פירש במתני', לפי שיש מציאות עבד כנעני, כגון שהאב מאומה אחרת ואשה כנענית הולדות אינן בכלל לא תחיה כל נשמה, כמו שפי' רש"י בפרשת בהר סיני על פסוק [ויקרא כ"ה] וגם מבני התושבים וכו'. אבל עכשו שהביא אותו הפסוק שהוא מדבר כולל, הרגיש רש"י בקושיא ואמר דכנעני לאו דוקא, דכל האומות נמי מקרו כנענים. והרמב"ם [פ"ו מה' מלכים ה"ד] פירש דאם פתחו לשלום מותר להחיותן.
<h2>דף יג:</h2>
תוס' [קידושין כ"ח ע"ב] שמא יאמר(ו) לו נשרפו חיטיך בעליה. וא"ת אמאי עקרו וכו'. וא"ת השתא נמי בשלמא שזה מה שאמ' תוס' שקר שאין כך הדין, שאם נתן מעות אעפ"י שלא משך המקח ואח"כ (ג"כ) נאבדו המעות חייב לוקח המעות, לא יהיה אלא שומר שכר, שכן כתב הרמב"ם, וא"כ גם כשמשך החיטין נהי דלא יקנה אם היו אומרי' חכמים שמשיכה לבדה לא קני, אעפ"י כן אם נשרפו כיון שמשכן חייב בהם, מה תאמ' איך עקרו, אתרץ שר' יוחנן אית ליה גם משיכה מן התורה, ור"ל אומר דוקא משיכה אבל לא כסף, וא"כ אם אמרו משיכה קונה ולא כסף ולא עקרו דבר תורה לגמרי דגם משיכה מן התורה, אבל עכשיו שאמרו התוספות.
[קידושין כ"ו ע"א] ולר' יוחנן. פרש"י דאמ' בפרק הזהב וכו'. נשמר רש"י שלא נאמ' קשי' למתני' מדר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, שכן אמ' הפסוק [ויקרא כ"ז] ונתן הכסף וקם לו, אמ' רש"י לא, אלא קשי' לר' יוחנן, מה תאמר והרי הפסוק אומר כר' יוחנן, תירץ באומ' כדאשכחן גבי הקדש, ר"ל זה הדין יהיה בהקדש אבל בחולין לא.
<h2>דף כט.</h2>
[קידושין נ"ח ע"ב] כאן בשכר הבאה ומילוי. כתב הרמב"ם [פ"ה אישות ה"ג] המקדש בפירות שביעית או באפר פרה או במים שמלאן לעשות מי נדה הרי זו מקודשת. ונראה מדבריו שפי' בשכר הבאה ומילוי שיתן לה המים המקדש ובאותן המים תתקדש לו. וללישנא דשכר קשיא ליה לרב ז"ל שהוא מקדש לה במים המקודשים לא מקדש בשכר כדמשמע מפשט דשמעת'. ומזה הפי' נשמר רש"י ופי' דמילתא דטריחא הוא, ולדעתו אתי בשכר כפשטא דשמעתתא.
[קידושין נ"ח ע"ב] דייקא נמי דקתני. פרש"י דייקא נמי דמתני' וכו'. שלא נאמר השתי משניות אלא מתני', לפי שהאחרת לא שייך למימר דייקא שבפי' קאמר להזות לקדש, אלמא משנתינו שהיה לה לומר המקדש בהזאה ובקדוש אמ' במי חטאת ובאפר פרה, ש"מ שעדין אינן מעורבין ואינן ראויין עדיין להזאה ולקדוש.
<h2>דף לז:</h2>
[קידושין כ"א ע"ב] יודן בר' היה דורש וכו'. י"ל שיודן פליג אחכמים, ואומר שעבד עברי כהן נרצע. וי"ל דלא פליגי, אלא שמודה לרבנן דעבד עברי כהן אינו נרצע. ולא מטעמם, אלא משום דאסור לרבו למסור לו שפחה כנענית. וא"כ זאת הסברא היה לו לשמואל כיודן, ועל זה אמר אסור. אבל לפי' הא' שאמר דסובר יודן דעבד עברי כהן נרצע מה נשיב על שמואל. וי"ל (שיסבול) [שיסבור] שמואל דרבנן ג"כ סוברים דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית, וא"כ למה אמרו מפני שנעשה בעל מום תיפוק לי. י"ל דרבנן אמרו זה הטעם בבחינת יודן כדי להרוס סברתו, אבל גם כן יש להם הטעם האחר.
<h2>דף מ.</h2>
[קידושין כ"ה ע"א] והוא דנספרת על גב היד. פי' דכי אמרי' [בכורות מ' ע"א] כל יתר כנטול דמי ה"מ כשהיתר ניכר אבל הכא אינו ניכר איזהו יתר מנלן.
<h2>דף מה.</h2>
[קידושין כ"ה ע"א] והוא דנספרת על גב היד. פי' דכי אמרי' [בכורות מ' ע"א] כל יתר כנטול דמי ה"מ כשהיתר ניכר אבל הכא אינו ניכר איזהו יתר מנלן.
<h2>דף מה:</h2>
[קידושין ע"ו ע"א] תוספות. צריך שיבדוק אחריה וכו'. הביאו סברת ר"ת ראיה לפירושם. ומה שאמ' ר"ת א"נ להכשיר עצמו לעבודה, לא שפסול לעבודה שכהן שנשא פסולה ב"ד מוזהרין להפרישו ולהדירו, שיגרשנה וכיון שנדר שיגרשנה ועבד עבודה ועדין לא גרשה עבודה כשרה [בכורות מ"ה ע"ב]. אלא להכשיר עצמו שלא יצטרכו ב"ד להפרישו ולהדירו כמ"ש.
<h2>דף מט:</h2>
[קידושין כ"ט ע"ב] ואזיל כהן וטריף לקוחות על פדיון עצמו. נשמר מפי' ר"י שאומ' אפותיקי לאו ככתוב בשטר דמי ואינו גובה משועבדים. נשמר שהייתי אומר ומה בכך אם לאו ככתוב בשטר אפ"ה גובה ממשועבדים, שהרי רב אומר מלוה על פה גובה ממשעבדי. לזה אמ' רש"י אינו גובה, שהדין כשמואל שחולק עליו.
[קידושין כ"ט ע"ב] רש"י הילכך בחמש בני חרי דאיכא פריק לבריה דאין זה אונאה שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו. נשמר מקושיא שעושין התוס' כי אדרבה יש אונאה דמצות גופו עדיף. אומ' רש"י אינו כך, שאם יאמרו פדה עצמך תחלה מבני חרי כמ"ש תוס', יאמ' להם הרי מצות בני יותר עלי מפדיון עצמי, מה תאמר מצוה דגופיה עדיפא, נאמר דוקא כשאין לו אלא חמש לבד, אבל כשיש לשניהם יאמ' ר' יהודה דמצות בנו קודם.
<h2>דף נד.</h2>
[קידושין ל"ט ע"א] ותו חזיוה לההוא גברא דקא זרע חיטי בי גפני. ול"ג חיטי ושערי, דלפי זו הגירסא אומ' לא קי"ל כר' יאשיה דבעי מפולת יד, וזה אינו דלא מצינו רבנן חולקים על ר' יאשיהו במפולת יד אלא במינין, דר' יאשיה בעי ג' ורבנן ב', אבל במפולת יד לא פליגי.
[קידושין ל"ט ע"א] תוס' לא קי"ל כר' יאשיה. פי' בקונטרס ונר' דהא דבעי ר' יאשיה וכו'. הרצון בזה כי לפי פי' רש"י שפי' לא ידענא טעמא דר' יאשיה לג' מינין לא אית לן למפלג בין כלאי זרעים לכלאי הכרם, לזה אומרים תוס' אינו כן. וא"ת אמאי לא בעי וכו' בשלמ' לפי' רש"י ניחא, אלא לדידך דפלגיתו בין כלאי הכרם לכלאי זרעים אמאי. ונראה דהלכה כר' יאשיה וכו', בשלמא לפי' רש"י ניחא כיון דלא ידעי טעמא לית הלכתא כותיה, אלא לדידך אמאי שקלינן וטרינן אליבא דר' יאשיה דלית הלכתא כותיה. לזה אומ' תוס' לא לחנם אנו אומרי' זה, דנראה דהלכה כר' יאשיה. ועוד דרך אחר יותר מחוור, כי תוס' הביאו הכרח לפירושם מדקאמ' בגמ' הא כתיב [ויקרא י"ט] שדך למעוטי זרעים, וא"ת זה ההכרח אינו כלום כי זה נאמר אליבא דרבנן, לזה אמרו תוס' ונראה כי הלכה כר' יאשיה, וא"כ כשלמ' הגמר' שדך למעוטי זרעים אליבא דר' יאשיה קאמ', וא"כ ההכרח הוא טוב.
<h2>דף נה:</h2>
[קידושין ע"א ע"ב, ע"ב ע"א] זו היתה צורת בבל מזרח (ר' ציור 2 בסוף הספר).
שוט מישוט בין הנהרות עומדת. וקא בעי תלמודא וכי עומדת בין הנהרות מאי הוי הא איהי דקירא דסמיכא טפי כדאמר ר' יוחנן מאיהי דקירא, ולעיל פסולה ובין הנהרות נמי קיימא. ומתרץ רבי אבהו בין הנהרות הרי היא כגולה ליוחסין, ולא כל בין הנהרות אלא רצועה נפקא כדמשני אביי. כך כתב הרב יוסף ן' שלויש. ודלא כפירוש התוספות שאומר' בין הנהרות מקום אחר היה. ויש ספרים דלא גרסינן בפירוקא דרבי אבהו בין הנהרות הרי היא כגולה ליוחסין ואשוט מישוט קאי, ושוט מישוט לא נתנו בו חכמים סימן כמו שלא נתנו בבירם שיש פסול מלמעלה למטה וסביבות הרצועה ששוט מישוט דיש בה כמו בבירם שהיא לצד ארץ ישראל, ולתחת דפרת לא פי' כמו שפירש בתחת דדיגלת שאין ישראל דר שם עכ"ל.
<h2>דף נח.</h2>
[קידושין מ"ט ע"ב] ע"מ שאני תלמיד. י"מ ת"ח גדול כשמעון בן עזאי שאמר [בכורות נ"ח ע"א] כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, ולא איירי בתלמיד חשוב ממש. וע"מ שאני חכם הוא חכם בחכמת מעשה מרכבה כר' עקיבא שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום [חגיגה י"ד ע"ב]. ומזה הפירוש נשמר רש"י, לפי שיש לו שני קושיות. הא' שמזה הפי' נראה שבן עזאי ובן זומא הגיעו לכלל חכמים. וזה אינו, כי בקוצר שנים מתו ולא היו נקראים אלא תלמידים. ומה שאמר בן עזאי כל חכמי ישראל, אין הכי נמי שהיה לו חכמה יתירה שראויין היו לקרותן חכמים אבל עדין לא הגיעו לכלל סמיכה. והב' דניחא ר' עקיבא דנכנס בשלום ויצא בשלום, חכמי יבנה מאן דכר שמיהו, במעשה מרכבה שנכנסו בשלום ויצאו בשלום לא מצינו כי אם ר' עקיבא.
